<h1>שבלי הלקט דין כלאי בגדים סימן מ"ד</h1>
<h2>דף ג:</h2>
ובפרק התכלת [מנחות מ"ג ע"א והוא בערכין ג' ע"ב] של מסכת (ערכין) [מנחות], הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים, פשיטא, אי הני לא מיחייבי מאן בו לחייב כו', כהנים איצטריכא ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב [דברים כ"ב] לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו גדילים תעשה לך כל ישראל דלא אשתרי כלאים גבייהו הוא דמחייבו בציצית, והני כהנים הואיל ומשתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו, קמל"ן נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אשתרי. אנו רואין מזה מבגדי כהונה כלאים דאורייתא, ואיכא למימר, דבגדי כהונה באומנות גדול ובחיזוק, ואיפשר שהיו קושרין החוטין בהרבה מקומות, ומילתא דרבא בפרק התכלת [מנחות ל"ט ע"א] מוכחא מילתא דקשר יחדיו כשעטנז דמי, והם הכי נמי מאן דאריג בגד אעפ"י שאינן מנופצין ומעורבין וטוין ביחד החוטין עצמן, אי אפשר מאן דאריג בגד אחד שלא יקשור החוטין זה עם זה בהרבה מקומות. אבל מאן דאבד חוטא דכותנא שהוא חוט אחד לבדו היכא שלא נקשר, נראה הדבר דמדרבנן הוא, כי אותו התירוץ שאתה אומר איך אתה יכול לתרצו כי במקום דחוק אתה נכנס. ויפה דקדקת על אותם המרחיקים מן השפה כי לדבריהם עשה שני ראשיה לצד אחד, ועוד שאין נראה שתהא נוטפת על הקרן.
בספר הישר, קשיא לי, הא דאמרינן במסכת ביצה [ט"ו ע"א] ומייתי לה ביומא [ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד [כ"ז ע"ב], בגדי כהונה שאני דקשין הן, דהא אמרינן במסכת ערכין [ג' ע"ב], הכל חייבין בציצית, כהנים לויים וישראלים, ופרכינן, פשיטא, ומתרצינן, כהנים איצטריכא ליה, מהו דתימא כהנים הוא דאישתרי כלאים לגבייהו כו'. הא שמעינן מהכא דיש בו משום כלאים, ותו אמרינן שאני בגדי כהונה דקשין הם אבל הצעה דהיא מדרבנן קאמר דלא גזרו אלא ברכין, דאמר רב הונא בריה דרב יהושע האי נמטא גמדא דנרש, שריא, וכן צררי דפשיטי בחיקו שקשין הם ואינן שוע טווי ונוז ולבישתן דרבנן, והקשין לא גזור בהו רבנן אלא בלבישתן אם הן כעין לבדין ולא בהצעתן אם הם אפילו שוע טווי ונוז, לפיכך לבישת נמטא [גמדא דנרש מותרת] דלא עבוד רבנן תקנה בקשין, כדאמרינן [ערובין ס"ג ע"ב] במילי טובא במילתא דלא שכיחא לא גזור רבנן, גם גבי כלאים אין לבישה בקשין, והיינו טעמא דמרדעת דחמור [כלאים פ"ט מ"ד], דאפילו ברכין מותרין, כדאמרינן [נדה ס"א ע"ב], בגד שאבד בו כלאים לא יעשנו מרדעת לחמור הא בידוע מותר. וכן בטפיטין של סוס, וכן בכרים וכסתות דאיכא מידי טובא דלא גזרו בהו רבנן. וכובעין של לותיר מותרין הן, דקשין הן, והם נמטא גמדא דנרש, דאינן טווי ונוז דקשין הם אפילו העלאתו מותרים דלא גזרו בהו רבנן כדפרישית.
והצעת הקשין מותרת לכתחילה, שכיון שאינם בני חימום לא גזרו חכמים בהצעתן, כדאמרינן גבי בגדי כהונה פרק בא לו, [יומא ס"ט ע"א] ובמסכת תמיד, [כ"ז ע"ב] שהיו מניחין אותן תחת מראשותיהם ולא גזרו בהם חכמים מפני שהם קשין, ואע"פ שהצעתן מותרת לכתחילה לבישתן אסורה מדאורייתא, כדאמרינן בפרק קמא דערכין [ג' ע"ב], דכהנים אשתרי כלאים לגבייהו, ודוקא בעידן עבודה אבל שלא בעידן עבודה אסירי, אלמא שלא בשעה אע"ג שהן קשין יש כלאים בלבישתן. וכן הקשה ר"ת ז"ל ותירץ בספר הישר, דהעלאתן אסורין מן התורה והצעתן מותרת לכתחילה ולא גזרו בהו רבנן. ונראה לי שזהו טעם הדבר, שהלבישה היא, פעמים לחמם, פעמים לכבוד, פעמים להגן מפני החמה ומפני הצינה, הלכך, בגדי כהונה אע"פ שהן קשין ואין בהם חימום יש בהם כבוד, והלכך לבישתן אסורה מן התורה, אבל ההצעה שלא נאסרה אלא מדרבנן, לא גזור רבנן אלא ברכין שעשויין לחמם אבל בקשין לא, ומשום הכי האי נמטא גמדא דנרש שריא, ודוקא להצעה אבל [לא] ללבישה, אע"פ שהלבדין אינן אסורין אלא מדרבנן מפני שאין בהן שוע וטווי ונוז אלא שוע לבד, כך אמרו בקשין כמו ברכין, שכיון שאילו היה בהן שוע וטווי ונוז היו אסורין מן התורה כדילפינן מבגדי כהונה, השתא שהן שועין בלחוד אסורין מדרבנן. וכך פירש רבנו שלמה זצ"ל ביום טוב, [ט"ו ע"א] בקשין, בגדים קשין שאינן מחממין מותר לשכב עליהם, ובנמטא גמדא דנרש שריא, פירש, לשכיבה. אבל ר"ת פירש בספר הישר דנמטא גמדא דנרש אפילו בהעלאה מותרין דכיון דאיסורן ברכין אינו אלא מדרבנן בקשין לא גזרו. ואין נראה לי, דכיון שהלבישה לא בדרך חימום בלבד נאסרה אלא אפילו לכבוד, כדילפינן מבגדי כהונה, כך הוא איסורא דרבנן בקשין כמו ברכין כדפרישית. ואין לחלק אלא בהצעה שלא אסרוה אלא בדרך חימום. ומאי דאמרינן התם ביום טוב ערידלין אין בהן משום כלאים, אין לפרשם שהיו עולין על גב הרגל, אלא תחת כפות הרגלים היו עושין אותן, שאם היו עולין על גב הרגל אע"פ שאין בהם חימום אלא להגן עבידי, כיון שדרך העלאתן בכך אסירי, שכל לבישה אסורה ואע"פ שעשויין להגן. וכן מוכח פירוש רבינו שלמה, שלמטה מן הרגל היו והצעתן של קשין אע"פ שבשרו נוגע בהן שריא, וליכא למיגזר בהו שמא יעלה על בגדו דהא לא להתחמם עבידי.
